<h1>ארחות חיים הלכ' כתובות סימן ד'</h1>
<h2>דף ה.</h2>
כתב הבעל העיטור ז"ל חופה הוא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בו חדוש כגון סדינין המצויירין שקורין קורטינ"ש בלע"ז. ויש עושין סוכה מוורדים או מהדס כפי המנהג ובה מתייחדין שניהן הוא שקורין תלא"ס בלע"ז. והאומר חופה הוא סודר שחופין בו ראשיהן בשעת הברכה לאו מלתא היא מדגרסינן בסוכה וליחדו בחופה. (ובירושלמי) [ובבבלי כתובות] עד שתכנס [לאסוף דבר] לחופה [וכו'] ש"מ הוא מקום מיוחד כעין כילה שיושבין [שניהם] עם השושבינים היא. ובירושלמי (בסוכה) [בסוטה] אלו הן חופות חתנים סדינים המצויירין וכו'. והמנהג הזה בבתולה אבל באלמנה כיון שנכנסה לשם נשואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה להתיחד שם הרי הוא כבית שיש בו חופה עכ"ל.
<h2>דף י.</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות אפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שנייה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכל מקום והבא על ארוסתו לשם נשואין אחר [שקדשה] (שיעדה) [משיערה] קנאה ונעשית נשואה והרי אשתו לכל דבר. וכיון שכנסה לחופה הרי היא אשתו לכל דבר ומשתכנס לחופה נקראת נשואה. ואע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנשואין והרי הוא כארוסה עדין וצריך לברך ברכת חתנים בבית (החתן) [החתנים].
